| קטגוריות:   |

היום, במבט לאחור, קשה לי להאמין שאני גדלתי בבית שקירותיו צופו טפטים.

הייתי רק בת 3 כשעברנו לבית חדש, דירת קבלן. לא עניין של מה בכך אז. 4 חדרים, מטבח מרווח ושני חדרי אמבטיה ושירותים. הרבה מדיירי הדירות המעופשות של תל אביב היו שמחים להתחלף עם ילדותי היום. אבל טפטים? כן, טפטים.

בחדר שלי ושל אחותי היו טפטים פרחוניים (כמובן) בצבע בורדו וב'ז. פרחים גדולים, דומים לאשכולות של דובדבנים, או אולי רק זכרוני מתעתע בי.

קירות חדרו של אחי, לעומת זאת, גברבר מתבגר דאז, כוסו במעטה טפטים מפוספס, נחשו איזה צבע? כחול וחום כמובן.

גם על קירות הסלון והמסדרון (כן, היה אז דבר כזה), אבא שלי לא פסח, וכיסה אותם טפטים. אם זכרוני אינו מטעני, בסלון היו אלה טפטים שקטים יחסית, בדוגמה פרחונית, והמסדרון דיבר עם אותם טפטים של הסלון, אבל בדוגמא קצת אחרת.

אז אף אחד לא דיבר במונחים של טפטים שמדברים זה עם זה, ואף אחד גם לא התייחס לטפטים כאילו היו טרנד עולמי. אם הייתם אומרים לפני 10 שנים שיום אחד אלך לסוהום, ארכוש טפטים ואעשה לביתי, הייתי צוחקת צחוק מתגלגל ומשחרר. היום אני מתבוננת בטפטים שבסלון ביתי, מתמוגגת מהדוגמה, מהאמנות, מפרץ היצירתיות, ונזכרת בילדותי.

טפטים כטרנד עולמי

זו לא בדיחה, גבירותיי ורבותיי. טפטים הפכו להיות טרנד עולמי, וכמו כל טרנד, ישראל לא פוסחת עליו ומאמצת אותו חזק חזק אל ליבה. מעצבי פנים יודעים לספר על לקוחות שמגיעים אליהם עם משנה סדורה על למה טפטים עדיפים עשרת מונים על צבע בקירות, ולמה קיר אחד מעוטר בכמה עשרות שקלים יפה יותר מתמונה ששווה אלפי שקלים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.